מימון המונים יכול להוות פתרון לגיוס "מסוכן", אבל שהתשואה החברתית שלו גדולה

כשאנחנו חושבות וחושבים על המוטיבציה של העובדים סביבנו, בדרך-כלל אנחנו לא מגיעים עד לעובדים שמנקים את המשרדים. נדמה לנו שההצלחה העסקית של החברה תלויה בעיקר במוטיבציה של האנשים הכי בכירים בארגון וככל שהאדם זוטר יותר כך המוטיבציה שלו חשובה פחות. העניין הוא שבמרבית החברות המוטיבציה של הצוות המוביל גבוהה. האתגר, העניין, השכר, התגמול בגין הצלחה - כולם תפורים על מנת למקסם מוטיבציה.

אבל בואו נסתכל רגע על עובדי ועובדות ניקיון, שיש מי שהדביק להם את הכינוי "העובדים השקופים". יש סיבות רבות בגינן נוח למשרדים ומפעלים רבים לעבוד מול קבלני ניקיון: העובדים מגיעים לעבודה בשעות שמרביתנו לא שם, לרוב המנהלים בחברה אין מגע שוטף איתם, אופי העבודה והלוגיסטיקה שכרוכה בתפעול ייחודיים, וכו'. עם זאת, המוטיבציה של עובדי הניקיון משפיעה על כולנו. מאוד לא נעים לעבוד במשרדים לא נקיים. אז מה רמת המוטיבציה שלנו כשהסביבה הפיזית שלנו לא נעימה?


מהי בכלל רמת המוטיבציה של עובדי הניקיון? הנחת המוצא שלנו היא שכנראה זה אבוד מראש. אף אחד/ת לא רוצה לנקות אחרי אנשים אחרים, ולכן האנשים שעובדים בתחום הזה עושים את זה בלי ברירה ואי-אפשר לשפר את המוטיבציה שלהם.

אבל אם נעצור ונחשוב על זה עוד דקה, ברור שאנשים הם אנשים - ולכן בדרך-כלל אפשר לייצר שיפור במוטיבציה אם נתאמץ. ניקח לדוגמה את קואופרטיב הניקיון שהתפתח בוואדי ערה, בשם "תנדיף", הוא אולי דוגמה לסט פתרונות אפשרי. מחד, הוא תחרותי מול כל קבלן ניקיון (שעובד כחוק) בהיבטים של תימחור ורמת השירות. מאידך, יש לו כמה וכמה מרכיבי מוטיבציה שקשה להתחרות בהם:

1. כל עובדת מרגישה שהיא עובדת בראש וראשונה בשביל עצמה. ככל שהיא תהיה טובה יותר, כך הקואופרטיב יתפתח והכנסותיה יגדלו.

2. אין צורך למקסם רווחים, כך שמראש כל העובדות מרוויחות שכר גבוה יותר, כולל הפרשות לחיסכון פנסיוני ולקרן השתלמות.

3. יש ליווי צמוד של עובדת סוציאלית ותמיכה מקצועית במפעלים כשזה נדרש.

4. זו רק תחילת הדרך, אבל בעתיד תהיה תוכנית פיתוח לעובדות שמעוניינות לפתח כישורים ומסלול תעסוקה עתידיים אחרים.


סוגרים את 2020: כל מה שכדאי לדעת על חסכונות, השקעות וביטקוין
5 דברים שכדאי לדעת לפני הפתיחה בבורסה בת"א
"כל השנים גם סיפרתי אנשים, וזה מה שעכשיו הציל אותי"
העבודה מרחוק כאן כדי להישאר - איך היא משפיעה על שוק ההון?

הקואופרטיב הזה עובד והוא אחד העסקים החברתיים שצמחו בשנים האחרונות,בסיוע של קרנות שונות. המשקיעים הראשונים בעסק היו קרן IVN ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר, שמלווה ומסייעת להתפתחות העסקית והחברתית של החברה לאורך כל הדרך. המשימה החברתית היא כמובן העסקה הוגנת לעובדות הניקיון מהיישובים בוואדי ערה והסביבה.

כדי להתרחב, להפעיל שיווק ומכירות, תמיכה, הכשרה, הקפדה על שכר הוגן ומוטיבציה גבוהה, העסק חייב לגייס כסף בריבית סבירה. הבעיה היא שמשמעות המילים "עסק קטן" הוא "סיכון גבוה", ולכן הדרך היחידה של עסק כזה לגייס כסף בריבית נמוכה, כזו שלא תכשיל את יכולתו להתפתח, היא באמצעות מימון המונים.

קואופרטיב הניקיון מנסה בימים אלו להשלים גיוס של 350 אלף שקל לחמש שנים בריבית של 3%. זו לא עסקת המאה - אף משקיעה לא תתעשר מהגיוס הזה, ואפשר לטעון שהריבית לא נותנת ביטוי מלא לסיכון. אבל, אם השקעת בעסק הזה - קיבלת תשואה חברתית לצד התשואה הפיננסית.

היופי בגיוס המונים הוא שכל מה שצריך זה שאלף אנשים ישקיעו 350 שקל או ש-350 אנשים ישקיעו 1,000 שקל. זה יאפשר לקואופרטיב להפוך למודל עם מעגלי השפעה על התעסוקה של נשים באזור, ולא פחות חשוב מזה, השפעה על המוטיבציה וההצלחה העסקית של משרדים ומפעלים ברדיוס של שעה מהוואדי. תחשבו איזה תענוג זה להגיע למשרד שלא רק ניקו אותו אלא הוא גם נקי חברתית ועסקית.


ובשורה התחתונה, איזו חברה אנחנו, אם אנחנו משקיעים מיליארדים במגדלי קנאביס, אבל לא יכולים להשלים גיוס של 350 אלף שקל להשקעה בעובדות ניקיון.

רגע לפני שאנחנו מתכנסות לצילומים, מתרחקות כמה מעובדות הניקיון ומסתתרות מאחורי שיח בפנים מבוישות. "אל תצלמו אותנו", הן מבקשות בערבית ובעברית. "אפשר להבין אותן", אומרת לי אביגיל שחם, יו"ר הוועד המנהל של קואופרטיב המנקות. "לא לכולן קל עם החשיפה התקשורתית". וכשמכירים את הסיפור המלא שמאחורי הארגון יוצא הדופן הזה, אפשר להבין ממה בדיוק הן חוששות.

אנחנו נפגשות על חלקת דשא מוריקה בקיבוץ גבעת־חיים, במרחק כמה מאות מטרים ממקום העבודה שלהן. נהאונד ג'ורבאן בת ה־20 ואיסראא ג'ורבאן בת ה־21, שתיהן מהכפר ג'סר־א־זרקא, הן בין הבודדות שמסכימות להיחשף. לריאיון הן מגיעות בבגדי העבודה שלהן, היישר מהמשמרת. יחד איתן מתייצבות שחם (35), עורכת דין שמתמחה בזכויות עובדים וזכויות נשים, ואמאני קעדאן (33), מנהלת גיוס, ליווי והכשרה וממלאת מקום המנכ"לית של הקואופרטיב. לפני כשלוש שנים הן רשמו היסטוריה כשהיו שותפות להקמת הקואופרטיב שכולו על טהרת הנשים העובדות בניקיון; מעין חברת כוח אדם, רק בלי הקבלן שגוזר קופון על גבן של הפועלות.

"מדובר באגודה שיתופית, עסק שנותן שירותי ניקיון ונמצא בבעלות העובדות עצמן", מסבירה שחם. "זה אומר שנהאונד, איסראא וחברותיהן הן בעצם הבעלים של העסק, ולא כל מיני בעלי ממון. הן אלה שזכאיות ליהנות מכל הרווחים של הקואופרטיב, והן גם מקבלות את כל ההחלטות שקשורות בו. חלק מהמטרה של המיזם היא להכשיר אותן בהדרגה לנהל את העסק באופן עצמאי לחלוטין. כלומר, באיזשהו שלב אנחנו נפרוש והן ינהלו בעצמן".


ולמה צריך בכלל יוזמה כזאת?
"המציאות בענף הניקיון היא של ניהול מחפיר והפרה גורפת של זכויות עובדים ועובדות. באזור שבו אנחנו פועלות, ואדי ערה, יש קבלני ניקיון שמתנהלים בניגוד לחוק, מפיקים תלושי שכר פיקטיביים ומשלמים תעריפים שהם פחות משכר המינימום, לפעמים אפילו 10־15 שקלים לשעה. הם מאיימים על עובדות שאם ייעדרו מהעבודה ליום אחד – הן יפוטרו. התוצאה היא שהרבה מנקות מגיעות לעבודה כשהן חולות. יש כאלה שנאלצות לעבוד במשמרות כפולות ובשכר שאינו כולל שעות נוספות, בלי זכויות סוציאליות, בלי הפרשות פנסיוניות ובאופן לא מדווח".

למה שיסכימו לעבוד בתנאים כאלו? האם אין קבלנים הגונים יותר, שנוהגים אחרת?
"קשה מאוד למצוא קבלנים שעובדים לפי החוק", אומרת נהאונד. "במקום העבודה הקודם שלי עבדתי בין 12 ל־16 שעות ביום, כביכול בתעריף של 28 שקלים לשעה, אבל המשכורת שלי בפועל הייתה 4,500 שקל לחודש. וזה כשאני עובדת מ־7 בבוקר עד 11 בלילה. לא קיבלתי את הסכום שהגיע לי, גם לא ידעתי לקרוא את התלוש כמו שצריך. היו חודשים שבהם לא נתנו לי תלושים, ואז בכלל לא יכולתי לדעת איך חישבו לי את המשכורת. היום אני עובדת משמרת אחת ביום, ומרוויחה 5,500 לחודש. אני מסיימת את העבודה והולכת לעשות את הסידורים שלי, מטיילת, לומדת. לפני כן לא היו לי חיים".

"הקבלן שעבדתי אצלו היה נותן לי תלוש פיקטיבי", מספרת איסראא. "הוא פשוט היה מזייף אותו. התלוש לא שיקף בכלל את מספר השעות והימים שעבדתי. כשהייתי שואלת 'מה קרה, איפה כל השעות שלי?', הוא היה אומר: 'זה מה שיש. לא מוצא חן בעינייך? אל תחזרי לכאן'".

נהאונד: "אם הייתי אומרת שאני חולה וצריכה ללכת לרופא, היו אומרים לי 'את לא באה מחר לעבודה? אל תחזרי לכאן'. מאז שאני בקואופרטיב, כל היחס השתנה. אם אני אומרת שאני לא יכולה להגיע לעבודה, התשובה היא 'שבי בבית, תנוחי, נמצא לך מחליפה'".
"זה בדיוק השינוי", אומרת שחם. "כדי לקחת יום מחלה היא מתקשרת לאמאני, לא להנהלה של המפעל".

"ואנחנו מספקות מחליפה במקומה", ממשיכה אותה קעדאן. "עד שאנחנו נכנסנו, קבלנים רצו לחסוך את העסקת המחליפות, ולכן הם הכריחו את העובדות להגיע בכל מצב. אנחנו כקואופרטיב שמעוניין לחזק את הנשים האלה ולדאוג לרווחתן, משקיעות גם במחליפות, מוכנות לשלם להן, העיקר שהעובדות יקבלו את היחס הראוי".

"פתאום יש משהו בחיים שאפשר לזקוף את הגב בזכותו". אביגיל שחם. יו"ר הוועד המנהל של קואופרטיב המנקות
אדם מבחוץ שישמע את הסיפור, יתקשה בהתחלה להבין את המציאות של עבודה בתנאים מקפחים. מדוע נשים יסכימו לעבוד כך, הוא ישאל את עצמו. אבל לדברי מייסדות הקואופרטיב, לא לכולן יש ברירה. "צריך להבין את המציאות של המגזר הערבי", מסבירה שחם. "יש שם המון חסמים להשתלבות בשוק העבודה. אפשרויות התעסוקה בתוך הכפרים הן מצומצמות, יש עוני קשה ואבטלה חמורה. הרבה נשים לא יכולות להרשות לעצמן לסרב למשרה שמוצעת להן, והן נאלצות לצאת לעבוד בתנאים הקיימים".

"בכל בוקר מגיעה שיירה של אוטובוסים לאסוף את עובדות הניקיון", מתארת קעדאן. "תחשבי על זה – אישה שאין לה איך לצאת בעצמה למרכז מסחרי או לאזור תעשייה, כי אין תחבורה ציבורית, ואז מגיע האוטובוס הזה. מה היא תעשה? אין לה אופציה אחרת. היא תעלה עליו גם אם הוא לוקח אותה לעבודות שאינן טובות. זה מצב ייחודי שמתקיים בעיקר במגזר הערבי. גם יוצאות אתיופיה וברית המועצות סובלות מתנאי עבודה קשים, אבל במקרה שלהן מקום העבודה נמצא למשל בדרום תל־אביב, ולשם יש תחבורה ציבורית. אולי יש חסם של השפה, אבל לפחות הן ניידות ויכולות יותר לבחור. יש הרבה משמעות למיקום הגיאוגרפי, וגם לרקע התרבותי".

מזמין השירות עלול להיענש
נכון לעכשיו מונה הקואופרטיב 30 נשים. את שירותיו שוכרים כ־12 חברות וגופים, ובהם פריגת, מפעל נטפים, מפעל מוצרי הטבע "ברא", קיבוץ גן־שמואל, מרכז הסמינרים בגבעת־חביבה ועוד. "בקיבוצים יש תפיסת עולם חברתית יותר, ולכן יש להם יותר רצון לתמוך במיזם כזה", מסבירה שחם. "ככל שאנחנו גדלות ומוכיחות את עצמנו, אנחנו מצליחות להגיע גם ללקוחות גדולים יותר, כולל מפעלים ומרכזי תעשייה שרואים את היתרונות בעבודה איתנו".

הבחירה של המפעלים לוותר על ההתקשרות עם קבלני כוח אדם אינה מובנת מאליה. על פי נתוני "קו לעובד", עובדי הקבלן מהווים כיום 5־10 אחוזים מכלל העובדים בישראל. בשירות הציבורי מוערך שיעורם בכ־20 אחוזים. חלק מהמפעלים שעובדים איתכן נאבקים בעצמם כדי לשרוד כלכלית, אני אומרת לשחם. מה מניע אותם להסכים להעסקה שהיא מן הסתם יקרה יותר, ומחייבת אותם להעניק יותר תנאים לעובדות?

"יש שני גורמי מוטיבציה עיקריים", מסבירה שחם. "האחד הוא שלפי החוק, מי שמעסיק אצלו עובדות ניקיון שזכויותיהן מופרות על ידי הקבלן – נושא גם הוא באחריות משפטית. הוא חשוף לקנסות, ואפילו לאישומים פליליים. כשמשרד העבודה עורך ביקורת, הוא לא בודק רק את הקבלן אלא גם את מזמיני השירות. הרבה מהם נמצאים במצב מתסכל – הם מנסים לפקח על תנאי העבודה, מבקשים מהקבלן שימציא להם תלושי שכר של העובדות, אבל מקבלים ממנו תלושים פיקטיביים, כאלו שנראים תקינים אבל בכלל לא משקפים את היקף השעות. אם הם שואלים 'תגידו, משלמים לכן שעות נוספות? משלמים לכן על חופשות?', העובדות לא מספרות את האמת, כי הן מפחדות לאבד את העבודה. כך אין למזמין דרך לעמוד בחובה שלו לפקח.

"מניע נוסף הוא שהרבה פעמים קבלנים נותנים שירות גרוע. כשהעובדות סחוטות ומותשות, ואפילו מגיעות לעבודה חולות, הן מתקשות לעשות את העבודה שלהן בצורה מספקת. כוח האדם גם מתחלף באופן תדיר, המזמין לא יודע איזו עובדת תגיע אליו בבוקר, איך קוראים לה אפילו, מאיפה היא באה ומתי היא צריכה ללכת. השירות שניתן כך הוא לא יציב ולא איכותי. הרבה מהמזמינים שמגיעים אלינו, פשוט רוצים שירות טוב יותר. הם אומרים לנו 'אני מעדיף שתגיע אליי אותה עובדת במשך שנה, כי כך היא מרוצה וטוב לה. ואני מעדיף לשלם עוד שני שקלים לשעה, ולדעת שאני יכול לדבר איתכן ולסמוך עליכן שאתם משלמות לעובדות כמו שצריך'".

את התוצאות אפשר לראות בפניהן של שתי העובדות שמשוחחות איתי. "פתאום יש לי זמן לעשות דברים אחרים", מספרת נהאונד. "היום אני סטודנטית למדעי החברה – בבוקר עובדת ובערב לוקחת קורסים. לפני כן לא היה לי כלום".

"מבחינתי השינוי המשמעותי הוא בתחושה", מסבירה איסראא. "המורל והאמביציה שלי גבוהים יותר, ויש לי מרווחי זמן גם לשעות פנאי. אני יכולה למשל ללמוד נהיגה, מה שקודם לא יכולתי לעשות. מבחינתי המטרה היא לחסוך כסף ולהתקדם. מה שאני עושה עכשיו זה שלב ביניים".

ניהונאד: "אני מאמינה שאישה שלא חולמת, לא באמת קיימת".

כלומר, העבודה בניקיון היא רק אמצעי, כדי לעסוק בתחום אחר?
"כן, אבל ההורים שלי לא יכלו לשלם על הלימודים שלי. יש לי אחים קטנים, ולכן אני לומדת ועובדת".



אפליה כפולה
מעבר למתן תנאי העסקה משופרים, הקואופרטיב מעודד רכישת השכלה: "אם יש לניהונאד או איסראא צורך ללמוד למבחן למשל, אנחנו נערכות לזה ומחליפות אותן בעובדת אחרת", אומרת קעדאן.

"יצאנו לדרך הזאת בין השאר מתוך תחושה שהעובדות שנמצאות בענף הניקיון היו רוצות הזדמנויות נוספות בחיים", אומרת שחם. "הרעיון של הקואופרטיב הוא לא רק לאפשר להן לעבוד בשכר ראוי. זה הבסיס, אבל המטרה המרכזית היא להעצים אותן ולסייע להן לעלות למדרגות הרבה יותר איכותיות של הכשרה מקצועית ומסוגלות אישית. החברוּת בקואופרטיב כוללת קבלת הכשרה מעשית איך לנהל את העסק, איך לקרוא תקציב, איך להבין תלוש, איך לקבל החלטות ניהוליות בקבוצה. השאיפה היא לתת להן גם כלים טובים יותר של שליטה בשפה העברית ואפשרויות להשתלמות מקצועית או אקדמית, מה שיפתח להן הזדמנויות בשוק העבודה".

אלא שדווקא סביבתן הקרובה של העובדות לא תמיד מעודדת אותן לחלום. "הרבה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו מדברות עם הבעלים ועם בני המשפחה", מגלה קעדאן. "יש מקרים שבהם המשפחה מונעת מאישה לצאת לעבודה או להכשרה כלשהי. נשים מגיעות לפעמים לריאיון עבודה יחד עם האבא או הבעל, ואני לא מעוניינת לראיין אותו, אני רוצה לראיין את העובדת. לעיתים אני נאלצת לקבל אותו ולענות על השאלות שלו, כדי שהוא יבין לאט־לאט שאני בעצם אמורה לראיין את המועמדת, ולא אותו. אני כמובן צריכה לעשות את זה בזהירות, כי בסופו של דבר אנחנו לא רוצים להתעמת עם החברה הערבית, אלא לשנות בדרכים עדינות".

"אבא שלי התנגד לרעיון שאצא לעבוד, אבל לא הרמתי ידיים", מספרת נהאונד. "אמא שלי תומכת עד גבול מסוים. היא אומרת לי 'לכי, אבל תהיי זהירה'".

איסראא: "אבא שלי כן תומך בי. האחים שלי לא בעד זה, אבל הם לא מתערבים, כי הוא תומך. אם זה היה תלוי בהם, לא הייתי יכולה בכלל לצאת מהבית לעבוד. הם רוצים שרק אלמד ואתחתן, אבל כדי ללמוד אני צריכה כסף. אז הם אומרים לי 'אנחנו ניתן לך כסף', אבל אני לא רוצה לקחת מהם. אני רוצה להתפרנס בכוחות עצמי".

בכפר ג'סר־א־זרקא, אומרת קעדאן, נרשמים שיעורים גבוהים של נשים שיוצאות לעבוד – אך הנתון הזה מתעתע. "יש לפעמים פרשנות מוטעית של אחוזי ההשתתפות הגבוהים בשוק העבודה, כאילו זה יישוב לא מסורתי. הנה, הם פתוחים להשתלבות של נשים בעבודה. אבל למעשה, זה קורה רק בגלל העוני. משפחות פשוט לא מצליחות להחזיק מעמד, אז הן שולחות את הנשים לעבוד.

כשהאישה חוזרת מהעבודה, לוקחים לה את הכסף שהרוויחה. ההשתתפות בשוק העבודה לא הופכת אותן ליותר עצמאיות".
קעדאן, שמגיעה מבאקה־אל־גרבייה, מודעת לעובדה שזכתה לתנאי פתיחה אחרים לגמרי. "אני באה מסביבה שונה מאוד. המקום שממנו צמחתי אפשר לי לקבל השכלה, ולכן המקרה שלי הוא לא הנורמה".

מה מאפיין כפר כמו ג'סר־א־זרקא?
"אם תגיעי לשם בשעות הבוקר, תראי המון אנשים שלכאורה אמורים להיות בעבודה, והם לא. הגברים יושבים בבתי קפה, הנשים עובדות בבתים או מטפלות בילדים. מהכפר הזה יש נוף מהמם לים, אבל הוא עצמו נראה מוזנח. את רואה את ההבדל בנראות וברמת החיים לעומת קיסריה הסמוכה.

צעירות רבות לא מעיזות לחלום על השכלה וניהול חיים עצמאיים.
"תושבי ג'סר סובלים מאפליה כפולה – גם ברמה הארצית, אבל גם בתוך המגזר הערבי. זה יישוב שנחשב לנחות מאוד ויש עליו הרבה סטיגמות של בורות ועוני. התושבים שם אפילו נראים שונים, כי הם שייכים לשבט שבא ממקום מסוים, וזה מאוד משפיע. ראיתי פעם איך אנשים שעברו ליד העובדות שלנו, פתאום אמרו להן 'אתן נראות מג'סר'. נהאונד ענתה להם 'כן, ואנחנו גאות בזה'. אז אני כן רואה נשים שמתחילות להרים ראש, השאלה היא רק מה המחיר שהן ישלמו".

כשאני שואלת את שתי העובדות לאן הן חולמות להגיע אם אף אחד לא יפריע להן, נהאונד משיבה: "אני רוצה להיות עורכת דין, ושיהיה לי בית לבד ורכב משלי. ולצאת מג'סר. לקנות בית בחיפה".

איסראא לעומתה הרבה פחות אופטימית: "פעם חלמתי להיות ציירת, אבל כולם התנגדו. אמרו לי שזה לא מקצוע מכובד. תהיי מורה, תהיי דוקטור – זה מקצוע מכובד. זלזלו בחלום שלי. אז עכשיו אני חולמת על משהו קטן שאפשר להשיג אותו. אני רוצה להיות מזכירה".

עיניהן של שחם וקעדאן נעצבות למשמע המילים האלו. "לא פעם אני שואלת צעירים מה החלום שלהם, ומגלה שהם לא מעיזים אפילו לחלום", אומרת שחם. "הם לא יודעים לענות על השאלה הזו, כי האקט של החלום הוא מפחיד. למה לפתח ציפיות, הם חושבים לעצמם, רק כדי לחוות את החיים שלך כבאסה? להיות כל הזמן בתוך התסכול?"



העברית של האוניברסיטה
בשיחה בינינו מתבלטים גם קשיי השפה של הנשים מג'סר. בעוד קעדאן מדברת עברית שוטפת, אסראא ונהאונד נאבקות על כל מילה. תחילה הן נחושות לענות לי בעברית, לבסוף מסכימות לדבר בשפה השגורה יותר בפיהן, בעוד קעדאן מתרגמת עבורי. "יש משהו קשה מאוד בתחושה שאת לא מסוגלת לתקשר ולא דוברת את השפה", אומרת שחם.

"המגבלה של השפה מובילה לחוסר ביטחון", מוסיפה קעדאן. "כשאני הגעתי לאוניברסיטת תל־אביב, גיליתי שהעברית שלומדים בבית הספר היא לא העברית שמדברים באוניברסיטה. בשנה שעברה פתחנו לעובדות קורס עברית, אבל הן לא סיימו אותו, כי היו להן קשיים עם השעות. השנה אני מקווה שייפתח קורס חדש, עם מורה דוברת עברית".

צילום: יוסי אלוני
"קיבלתי בעבר תלושים פיקטיביים". איסראא ג'ורבאן. צילום: יוסי אלוני
שחם: "המטרה שלנו היא לייצר להן אפשרויות להשתלם בעברית, כי בסוף אנחנו רוצות שהן ייקחו את האחריות, יגיעו לפגישות שיווק, יתראיינו לתקשורת וייצגו את הקואופרטיב. התחלנו לחשוב איך להתאים את הקורס למציאות החיים שלהן – לתזמן את הלימודים בשעות שהן יכולות לעמוד בהן, אולי אפילו בתוך מקומות העבודה".

הליווי שהן נותנות לעובדות נוגע גם למיצוי זכויות שנלקחו מהן בעבר. "הרבה עובדות מדווחות לנו שגם אחרי שנים של עבודה, אין להן בכלל ותק", אומרת קעדאן. "הן לא יכולות לקבל דמי אבטלה או תשלומים אחרים מביטוח לאומי, כי לא תמיד מסרו להן תלושים באופן מסודר. לפני שבוע נפגשתי עם אישה שהידיים שלה היו פגועות מרוב עבודה בניקיון. היא לא הייתה מסוגלת לכופף אותן. העבידו אותה המון שעות בתנאים לא אנושיים, לא נתנו לה הפסקות כמו שצריך, אבל עכשיו הנכויות שנגרמו לה לא מוכרות בביטוח הלאומי. היא אומרת 'אני לא מצליחה להוכיח להם שהנכות שלי היא כתוצאה מהניקיון, כי אין לי תלושים ברצף'. וזו אישה שלא עבדה בשום דבר אחר, חוץ מניקיון. לכן אנחנו מלוות את העובדות שלנו גם במאבקים כאלה".

את המודל שלהן לקואופרטיב הן שאלו מסיפור הצלחה אמריקני. "נשים מדרום אמריקה וממקסיקו שהגיעו לארצות הברית ועבדו בענף הניקיון בתנאים קשים, הקימו קואופרטיב בשם 'פרוספרה', והיום הוא משגשג מאוד", מספרת שחם. "הן הצליחו באמצעותו לא רק להרוויח טוב, אלא גם לנצל את הזמן הפנוי שלהן, לייצר חסכונות, להשיג בריאות וחינוך לילדים, ובעצם לחלץ את המשפחות שלהן ממעגל העוני לטווח הארוך, שזו גם המטרה שלנו".

עבודת הניקיון, היא מציינת, סובלת ממילא מתדמית לא מלבבת במיוחד. "בהרבה מאוד מדינות המקצוע הזה נחשב נחות. מדובר הרי בעבודה קשה פיזית, וגם כזו שקשורה בלכלוך. פועלות הניקיון עובדות במרחבים שאנשים חיים ועובדים בהם, הן מסתובבות בין החפצים האישיים שלהם, וחשופות לכל מיני האשמות. זה מקצוע מאוד מאתגר מהבחינה הזו".

אבל לא מדובר בגזירת גורל. "לפני כעשור ביקרתי בקובה, וראיתי שם דבר מדהים – כל עבודת הניקיון והתברואה במדינה נעשית ברוטציה. כמו שאצלנו יש מילואים ופעם בכמה זמן מגיעים לשרת את המדינה לתקופה, שם השירות הלאומי הוא תורנות ניקיון. אין אף אחד במדינה ש'זו העבודה שלו'; כולם עושים את זה כמטלה חברתית, מתוך הבנה שניקיון צריך להיות".

יש בזה גם ערך חינוכי גדול, כי כשאתה מתנסה בעבודת ניקיון, אתה מבין מה עובר על האחר שמנקה.
"נכון. אחד הדברים שהעובדות שלנו מתארות זו חוויית השקיפות – להסתובב במקום עבודה שבו אף אחד לא מסתכל עלייך ואף אחד לא יודע את השם שלך, למרות שאת נכנסת למשרדים שלהם יום־יום, מוציאה להם את הזבל מהפח ומנקה להם את האסלות. לא מזמינים אותך לחגיגות במקום העבודה, לא נותנים לך שי לחג. את כאילו לא שם, והחוויה הרגשית הזאת קשה אפילו יותר מתנאי השכר. הרבה מהנשים מספרות לנו שהשינוי הכי גדול שיצר אצלן הקואופרטיב הוא בתחושה הפנימית. פתאום יש להן משהו בחיים שאפשר לזקוף את הגב בזכותו".


גם גברים יכולים
שחם הגיעה להקמת הקואופרטיב בעקבות הפעילות שלה בתנועת הבוגרים של השומר הצעיר. קעדאן עבדה בארגון עובדים שאחד מהפרויקטים שלו כלל שותפות עם תנועת הבוגרים, וכך נחשפה לקואופרטיב. "אחרי שהפרויקט ההוא הסתיים, החלטתי שאני רוצה להמשיך בקואופרטיב הזה, כי ראיתי כמה הוא עוזר לנשים".

ההגדרה "פמיניסטית" בעייתית עבורך?
"לא בעייתית, להרבה דברים שנחשבים פמיניסטיים אני קוראת בשמם. אבל לצערי זה לא הולך יחד עם הצד הדתי שלי. אני לוקחת מכל צד את מה שאני חושבת לנכון, ומנסה לקדם דברים שלדעתי יעזרו גם לנשים. לא הייתי מעודדת את נהאונד לעזוב את הבית וללכת לגור בדירה בחיפה. בגילה כרגע היא חושבת שלהיות חופשייה זה אומר לצאת מהבית, אבל אם היא תחשוב על זה עוד קצת לעומק, אולי היא תגיד 'לא, אני רוצה להישאר בבית ועדיין לעשות מה שטוב לי'".

שחם: "גם בעיניי זה לא המדד. הפמיניזם לא קורא לגור בחיפה או להישאר בכפר. הוא רק מבקש בשביל נשים את מגוון האפשרויות שקיים בעולם. כשאנחנו בוחנות אם יש שוויון הזדמנויות, אנחנו מסתכלות למעשה האם יש מגוון; האם הנשים יכולות לבחור אם לצאת או להישאר בבית. אם יש לגיטימציה וחופש לבחור בין אפשרויות שונות, המצב הוא טוב. אם נשים מרגישות שעדיף להן לא לחלום כי המציאות ממילא לא מאפשרת הרבה, וכדאי לבחור מבין הדברים הקטנים שכן עומדים בפניהן, זה בדיוק המצב של דיכוי והיעדר חופש.

"אם מדברים כבר על חופש, גם ההשקעה הנמוכה מאוד ביישובים האלה משפיעה. אין תשתיות, לפעמים את רואה ביוב ברחובות, אין גני שעשועים, אין מסגרות חינוך מספיק טובות שיעודדו נשים לצאת לעבוד, אין סניפים של שירותים חברתיים רלוונטיים. מי שגר שם צריך לצאת לפעמים מחוץ לכפר ולנסוע כדי להגיע לביטוח לאומי, ללשכת העבודה, אפילו לבנק".

ולזה לא אמורים לדאוג הפוליטיקאים שמייצגים את המגזר?
קעדאן: "הפוליטיקאים מוגבלים מאוד. יכול להיות שהם לא עושים הרבה עבור הציבור הערבי, אבל לא תמיד זה באשמתם. ראש העיר של באקה־אל־גרבייה נכנס לפוליטיקה בכל הכוח, אבל הוא כבול. עם כל השאיפות והרצון לשנות, אנחנו מרגישים שיש תקרת זכוכית, שמישהו אומר לנו כל הזמן 'יש גבול לכמה שאתם יכולים לעשות'. אתה רוצה להיות יזם, להתקדם, אבל יש מדיניות ממשלתית שאומרת לא לתת יותר מדי, או לא לתת כל מה שצריך. וזה יוצר תחושת תסכול".

מה לגבי המגזר היהודי? אתן מתכננות לפנות לעובדות ניקיון גם משם?
שחם: "יש מצוקה בכל ענף הניקיון, ואנחנו ממש לא מגבילות את עצמנו רק למגזר הערבי. המיזם פשוט התחיל מאזור ואדי ערה, ושם רוב מוחלט של עובדות הניקיון הן ערביות. החזון שלנו הוא לשכפל את המודל הזה, גם באזורים אחרים בארץ וגם עבור נשים יוצאות ברית המועצות או הקהילה האתיופית, או כל אישה אחרת שעובדת בניקיון וזקוקה למודל דומה. בהמשך יש שאיפה להתפרס לתחומים אחרים שבהם נמצאים עובדים מוחלשים, כאלה שאם היו מקימים עסק פרטי בבעלותם ומקבלים את כל הרווחים במקום שאיזה קבלן יגזור קופון – הם היו יוצאים ממעגל העוני".

לפני כמה שבועות יצא הקואופרטיב לקמפיין מימון דרך אתר fundit. "זה אתר מבית הדסטארט, אלא שכאן מדובר בגיוס השקעות", מסבירה שחם. "לא ביקשנו תרומה מאף אחד אלא הלוואה או השקעה בקואופרטיב, תוך הבטחה שנחזיר אותה בטווח של חמש שנים עם ריבית של שלושה אחוזים. יצאנו לגיוס הזה כי אנחנו רוצות לגדול ולהתפתח, ובשביל זה צריך אשראי, כמו כל עסק שצומח. לצערנו המדיניות בישראל גם לא כל כך מעודדת עסקים חברתיים, אז יש קושי גדול מאוד לקבל אשראי. הציבור נעתר והייתה הצלחה מסחררת: הצבנו יעד של 350 אלף שקלים, והגענו ל־420 אלף".

המודל של קואופרטיב לא עלול לעורר רתיעה, בגלל החשש מזליגה להקמת ועדי עובדים חזקים?
"צריך לעשות אבחנה מושגית, כי יש קצת בלבול בין שני דברים. ועד עובדים הוא תופעה שקיימת בשוק השכירים. העובדות שלנו הן לא שכירות יותר. הן בעצם הקימו עסק משלהן, ולכן אין ועד עובדים. צריך להתייחס לקואופרטיב כמו לכל שותפות עסקית. איך מתמודדים עם הבעיות הפוטנציאליות שיש במנגנון הזה? כמובן, צריך ללמוד לנהל מיזם שמבוסס על קבלת החלטות בדרך שוויונית ודמוקרטית. זה אתגר גם במדינה, גם בוועדי עובדים, וגם בקואופרטיב. אנחנו מאמינות שלנשים יש יכולת לגבש את עצמן כקבוצה בעלת סולידריות וערבות הדדית. הן יכולות לקחת אחריות על הגורל המשותף שלהן מתוך רקע דומה, וללמוד לקבל את ההחלטות ביחד, לטובת העסק כולו".



ומה לגבי הגברים בענף הניקיון, או בתחומים אחרים כמו בניין? גם הם סובלים מניצול ושלילת זכויות.
"נשים הן מעמד כלכלי בפני עצמו, עני יותר. כמעט בכל ענף את תראי שיש שכר של גברים ושכר של נשים. הן זקוקות לשיתופי פעולה כדי להצליח להיחלץ מהעוני ולהתמודד עם תקרות הזכוכית שאמאני תיארה, ולכן באופן טבעי יש להן תרבות יותר קואופרטיבית של דאגה לזולת ותחושת אחריות חברית. אלו דברים שמאפיינים יותר את הקוד הנשי והתרבות הנשית, אבל אני בהחלט חושבת שגברים יכולים להיתרם ממודל כזה, וגם אותם אפשר ללמד איך ליישם אותו".

העבודה בניקיון היא עבודה קשה, תובענית ושוחקת. האנשים שעובדים בה, הן לרוב נשים, שנמצאות בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של החברה. עובדות שנים רבות, חודשים שלמים וימי עבודה ארוכים, ולא מצליחות להיחלץ ממעגל העוני.


לרוב הקבלנים שמעסיקים אותן, ברוב המקרים בתנאים לא חוקיים, יש אינטרס שיישארו עניות וחלשות, כי רק עובדת חלשה וזקוקה לכסף תעבוד בשקט ולא תשמיע את קולה. הן רצות כל הזמן במהירות גבוהה מאד, לא מפסיקות לרוץ, אבל רצות בתוך גלגל. רק אם הגלגל הזה יישבר ויצליחו לרוץ מחוצה לו הן יוכלו לפרוץ את הדרך לעתיד יותר טוב ולהתקדמות בכל מישורי חייהן.

קואופרטיב הניקיון קם כדי לשבור את הגלגל הזה, לאפשר לעובדות לרוץ קדימה ולא בתוך מעגלים שהופכים צרים יותר ויותר עד שחונקים את העובדת, עד שהיא מוציאה את הנשמה והופכת למכונת ניקיון, לרוב גם מכונה לא טובה, שנשחקה והתקלקלה.


קואופרטיב הניקיון הוא עסק חברתי שמספק שירותי ניקיון לעסקים ומוסדות ברמה טובה מאד עם דגש על העסקה הוגנת וקידום הניראות של עובדות הניקיון. היום חברות בקואופרטיב 30 עובדות ניקיון מאזור ואדי עארה וג'סר אזרקא, בהיקפי משרות כמעט מלאות.



העובדות הן הבוסיות של עצמן. הן העובדות והן הבעלים של העסק. הן עובדות מכל הלב והנשמה כי העסק הוא שלהן. העסק גדל פי חמש בשנה האחרונה לא בגלל שיש מנהל עבודה או קבלן שצורח ומשפיל, שהן מפחדות ממנו ולא מעיזות לבקש חופשים אפילו כשהן חולות, או כי הן עובדות בחברה גדולה שיש בה מאות עובדות ניקיון, בה מכירים אותן לפי החתמת הכרטיס בלבד, בה הן מקבלות הנחיות בטלפון, עושות את העבודה ומקבלות משכורת בבנק, לא מכירות פנים אנושיות במקום העבודה, עובדות בניכור וחיות בניכור.


"ככל שהעסק גדל הכסף משתלשל לכיסן והן היחידות שייהנו ממנו"


העסק גדל פי חמש בשנה האחרונה כי הוא נקודת האור כמעט היחידה בחיי רוב העובדות. הוא ה"בייבי" שהן מטפחות, הוא האופק היחיד שעשוי לקדם אותן והן אותו. העסק גדל כי הן עובדות בו מכל הלב והנשמה, כי הוא שלהן: ככל שהעסק גדל הכסף משתלשל לכיסן והן היחידות שייהנו ממנו.


בין העובדות יש כאלה שהחליטו לוותר על קצבאות מהביטוח הלאומי ביוזמתן, כי הן מרגישות ביטחון כלכלי. יש כאלה שהחליטו לעזוב את העבודה ב"שחור" ובלי תלושי שכר אחרי שנים, כי הבינו שהקואופרטיב מציע חסכונות אטרקטיביים לבריאות וחינוך להן ולילדיהן.


יש כאלה שהתחילו ללמוד או לטפח כישרונות או תחביבים כי פתאום יש זמן פנאי ולא חייבות לעבוד 16 שעות ביום כדי לקבל משכורת סבירה. יש כאלה שהצליחו לחסוך לראשונה כדי לטוס לחו"ל, יש כאלה שהרשו לעצמן לחגוג יום הולדת מפנק לאחד הילדים כי העזו לבקש יום חופש ממקום העבודה.


"תהליך ההכשרה וההעצמה שהן עוברות בקואופרטיב מוציא את הפוטנציאל שלהן ושם אותו במקום הנכון"
העסק גדל כל כך יפה כי הן מגדילות ראש, לוקחות אחריות, יוזמות, חוות את עצמן כעובדות ניקיון בצורה אחרת לגמרי ממה שהיו לפני כניסתן לקואופרטיב. בין הנשים האלה יש נשים מאד מוכשרות, חכמות, אמיצות ובעלות פוטנציאל אדיר. תהליך ההכשרה וההעצמה שהן עוברות בקואופרטיב מוציא את הפוטנציאל שלהן ושם אותו במקום הנכון.


השאיפה היא שבהמשך הנשים שנכנסו לקואופרטיב כ"סתם" עובדות ניקיון יקבלו תפקידים בהנהלת הקואופרטיב וקידומו, ובהקמת קואופרטיבים דומים לעוד קבוצות אוכלוסייה ועוד תחומי עיסוק.


בחודש האחרון הקואופרטיב השיק קמפיין להשקעה חברתית כדי לגייס אשראי שיאפשר את המשך הצמיחה. קיבלנו תמיכה ופרגון עצומים. אנחנו מודות למשקיעים מכל הלב, ומבקשות שתמשיכו להשקיע בנו כדי נמשיך לחולל שינוי! קמפיין גיוס ההשקעה מסתיים מחר!